אלי ויזל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אליעזר ויזל (נולד ב-30 בספטמבר 1928), אינטלקטואל וסופר יהודי ניצול השואה, חתן פרס נובל לשלום. עוסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת התרחשותה שנית.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
אלי ויזל נולד בסיגט שברומניה (טרנסילבניה) לשלמה ויזל ושרה ויזל לבית פייג, יהודים חרדים שבבעלותם חנות מכולת. בנערותו התעמק בלימוד כתבי הקודש ומסורת חסידית בהשפעת אימו, ובמקביל רכש השכלה כללית ולמד את השפה העברית בהשפעת אביו.
[עריכה] ימי השואה
בשנת 1940 הפכה סיגט לחלק מהונגריה, בת בריתה של גרמניה הנאצית. במשך שנים אחדות נותרו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך באפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם גטו בסיגט ובו רוכזו יהודי העיר. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אמו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץ III. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים. עם התקרבות הצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו לצעדת המוות שפינתה את אסירי אושוויץ מערבה לתוככי גרמניה. האב לא שרד את המסע הקשה ונספה בדרך, ואלי ויזל הגיע בלעדיו למחנה בוכנוואלד. שם שרד את ימיה האחרונים של המלחמה, עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית, ב-11 באפריל 1945. בנוסף לאלי שרדו את השואה גם שתי אחיותיו הגדולות.
[עריכה] לאחר המלחמה
עם שחרורו הושם בבית יתומים בצרפת ולמד צרפתית. הוא למד פילוסופיה בסורבון ולימד עברית. בהמשך היה לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים, אולם סירב לכתוב או לדון על חוויותיו בשואה, משום שטען כי לא נמצאות המילים היכולות לתאר את גודל הזוועה. פגישה עם פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות ולימים חברו הקרוב, שינתה את דעתו והוא החל לכתוב את ספרו "הלילה" על זכרונותיו ממחנה הריכוז.
בשנת 1956 הגיע לניו יורק, שם עבר תאונת דרכים קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים למשך שנה. בשנת 1963 התאזרח בארצות הברית, שם החל לכתוב בעיתון ביידיש, וכן כתב ספרים בצרפתית. הוא החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופרסם בעצמו למעלה מ-40 ספרים. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים והוענקה לו "מדלית הקונגרס לחירות" בשנת 1985. בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד בין השנים 1978-1986. בין היתר השתתף בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, וב-1993 זכה להדליק, יחד עם הנשיא ביל קלינטון, את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון, במסגרת טקס הפתיחה.
אלי ויזל נישא בשנת 1969 לאסתר מריון רוז, שתרגמה את ספריו לאנגלית, ונולד להם בן אחד, ויזל מתגורר עד היום בארצות הברית והוא מרצה בקתדרה למדעי הרוח של אוניברסיטת בוסטון. בנוסף הקים אלי ויזל את "בית ציפורה" מרכז לימודים והזנה לאוכלוסייה האתיופית בקרית מלאכי ובאשקלון.
[עריכה] ועדת ויזל
על פי ההיסטוריוגרפיה הקומוניסטית הרומנית, לרומניה לא היה חלק בשואת יהודי אירופה ובהתאם לכך חונכה האוכלוסייה. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, כמה ממנהיגי רומניה ובהם נשיאה, התבטאו בהתאם וגרמו לתגובות קשות במערב ובישראל. התגובות השפיעו על ההנהגה הרומנית שחיפשה דרך להתמודד עם המצב. באוקטובר 2003, נשיא רומניה, יון איליאסקו, הקים ועדה של היסטוריונים, בראשותו של אלי ויזל, שנתבקשה לחקור את שואת יהודי רומניה. ועדת ויזל, בה לקחו חלק היסטוריונים ידועי שם ובהם ז'אן אנצ'ל, כתבה דו"ח מקיף על רדיפת היהודים בשטחים שנשלטו על ידי רומניה, לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה.
כחלק מהלקחים מהדו"ח של ועדת ויזל, הוכנו ברומניה תוכניות לימודים חדשות, הוקם מוזיאון השואה ובשנת 2005 הוקם "המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה - אלי ויזל". למכון הוקצבו 30 תקני עובדים שמתוכם 15 אמורים להיות חוקרים מדעיים. הממשלה החליטה גם על הקמתן של ועדה מדעית וועדת כבוד שיפעלו ליד המכון.
עמידתו של ויזל בראש הוועדה הנושאת את שמו, משכה כלפיו התקפות של האנטישמיים הרומנים והוא הפך ליעד מועדף עבורם.
[עריכה] הערכה
ועדת פרס נובל כתבה על אלי ויזל כי הוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חוויתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי".
זכה לעיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית: מדליית החירות הנשיאותית (1992) , ומדליית הזהב של הקונגרס (1985).
לצד השבחים, הושמעה ביקורת כנגדו מצד גורמי שמאל קיצוני בארצות הברית וישראל. בין מבקריו החריפים הפרופסורים היהודים-אמריקנים נועם חומסקי ונורמן פינקלשטיין. בין השאר ביקרו אותו על ניצול מעמדו הציבורי בארצות הברית להתייצבות בלתי מתפשרת בצד מדינת ישראל, ואף נשמעו טענות כנגדו על "מיסחור" השואה.
חרף זאת, אלי ויזל נחשב כותב ומרצה רהוט ומבוקש, ואחד הקולות הצלולים והמובהקים של קרבנות השואה ועמים מדוכאים. לבד מנושא הנצחת זכר השואה, פעל ויזל בנושאי ישראל וציונות, מצוקת יהודי ברית המועצות ואתיופיה, קורבנות האפרטהייד בדרום אפריקה, האינדיאנים בניקרגואה, הבוסנים קורבנות הטיהור האתני ביוגוסלביה לשעבר, מאבק הכורדים, ועוד.
בשנת 2002, במהלך ביקור קצר של ויזל ברומניה, נחנך בעיר סיגט בית על שמו.
[עריכה] ספריו
- בין השמשות, ידיעות אחרונות, 2004
- בלהט הנשמה, ידיעות אחרונות, 2004
- הלילה, ידיעות אחרונות, 2005
- הקבצן מירושלים, ידיעות אחרונות, 2004
- עידן העקורים (Le Temps des déracinés), ידיעות אחרונות, 2003
- כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות, 2000/2004
- הבן החמישי, מודן
- התאונה
- המשולח מירושלים
- הנשכח
- ממלכות הזיכרון
- עיר המזל, עם עובד
[עריכה] לקריאה נוספת
- משמעותה היהודית-דתית של השואה באספקלרית הספרות, מאת יונה בן-ששון, נדפס באמונה בשואה, תש'ם 1981.
- התועה בדרכי הגאולה, מאת דוד גלעדי, נדפס במעריב, אוגוסט 1980.
- האין והיש של אלי ויזל, מאת אלי פפרקורן, נדפס בידיעות אחרונות, אוגוסט 1979.
- משה - קלסתר של מנהיג, מאת אלי ויזל, נדפס בידיעות אחרונות, מאי 1975.
- על התפילה, מאת אלי ויזל, נדפס בהתפילה היהודית, תשל'ח 1978.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: אלי ויזל |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלי ויזל |
- שחר אילן, צועק בלחש, בעיתון הארץ, ראיון עם אלי ויזל.
- הדו"ח הסופי של ועדת ויזל ברומנית ובאנגלית
- ראיון עם אלי ויזל לקראת בואו לחגיגות ה-60 של ישראל, ביקור שבוטל לבסוף, באתר "הידען"
