אושוויץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הערך נמצא בשלבי עריכה כדי למנוע התנגשויות עריכה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח/ת התבנית. שימו לב! אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותב/ת.

יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ היה המחנה הגדול ביותר במערכת המחנות של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, והמחנה בו הושמדו בגז המספר הגדול ביותר של יהודים בשואה. התמונה המפורסמת של שער הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ I ועליו הכתובת "arbeit mach frei" (העבודה משחררת), ותמונת הכניסה למחנה ההשמדה אושוויץ II, בירקנאו, הן מן התמונות המפורסמות ביותר של השואה, והשם אושוויץ עצמו הפך לשם נרדף שלה.

באושוויץ הייתה מערכת ענקית של שלושה מחנות עיקריים ושלושים ותשעה תתי-מחנות. שלושת המחנות העיקריים היו:

• אושוויץ I, מחנה הריכוז המקורי ששימש כמרכז מנהלי לכל תשלובת המחנות. במחנה זה נרצחו כ-75,000 אינטלקטואלים פולנים וכ- 15,000 שבויי מלחמה סובייטיים.
• אושוויץ II (בירקנאו), מחנה השמדה שבו נרצחו כמיליון וחצי יהודים, כ-22,000 צוענים
• אושוויץ III (מונוביץ), ששימש כמחנה עבודה עבור חברת אי גה פארבן

בשנת 1979 הכריז אירגון אונסק"ו על המחנה כעל אתר מורשת עולמית.

תוכן עניינים 1 מיקום 2 הקמת המחנה 3 אומדן מספרי הקורבנות והאסירים 4 אושוויץ I 5 אושוויץ II (בירקנאו) 5.1 גזרות המחנה 5.2 בירקנאו כמחנה השמדה 6 אושוויץ III והמחנות הנלווים 7 ידיעת בעלות הברית 8 הפינוי והשחרור 9 זכרונות של כלואים 10 בורחים נודעים מהמחנה 11 לאחר המלחמה 12 הערות שוליים 13 לקריאה נוספת 14 ראו גם 15 קישורים חיצוניים

[עריכה] מיקום

מחנות אושוויץ נמצאים ליד העיר הפולנית אושוויינצ'ים, ששמה בגרמנית הוא אושוויץ, כ-50 קילומטר ממערב לקרקוב, בדרום פולין, וכ-290 ק"מ מדרום לורשה. אושוויינצ'ים נמצאת במרחק לא רב מרכס הרי טטרה, מדרום, אך העיר עצמה והמחנות שהוקמו לידה נמצאים בשטח מישורי, בעל אקלים יבשתי, שחלקו ביצות ואקלימו לא נעים‏. באזור זורם אחד מיובליו של הנהר ויסלה‏^[1] . מיקומה של העיירה הביא למיקומו של צומת רכבות חשוב לידה. האזור כולו הוא חלק משלזיה, חבל ארץ שהיה שייך מאז חלוקת פולין הראשונה ב1772 לאוסטריה, עד להקמתה מחדש של המדינה הפולנית לאחר מלחמת העולם הראשונה. לאחר כיבוש פולין בידי גרמניה בתחילת מלחמת העולם הראשונה, סופחה שלזיה, שבה היה מיעוט גרמני גדול, לגרמניה.

[עריכה] הקמת המחנה

החל ב-1940, בנתה גרמניה הנאצית מספר מחנות ריכוז ומחנות השמדה בסמוך לעיירה הפולנית אושוויינצ'ים (בגרמנית: Auschwitz) שהיו מרכיב עיקרי בשואה. אושוויץ נחשב למחנה ההשמדה הנורא ביותר ולסמל של מכונת ההשמדה הנאצית.

[עריכה] אומדן מספרי הקורבנות והאסירים

חוקרים רבים ניסו לאמוד את מספרם של קורבנות אושוויץ. הפערים הגדולים בין ההערכות מזינות טיעונים של מכחישי שואה על כן יש חשיבות רבה להכרות מעמיקה עם המתודולוגיה של ההערכות המספריות . ולזהירות רבה מפני נתונים מוגזמים .

קשה מאוד אפילו לדבר על המספר המקובל כיום בעולם האקדמי .וביד ושם הוא מעל 1,600,000 בני אדם, מתוכם קרוב למיליון וחצי יהודים.

הוועדה הסובייטיית הממלכתית אשר חקרה את הנושא מיד בתום המלחמה הגיעה לממצאים הבאים על בסיס תפוקת שריפת הגופות במחנה :

משרפה I פעלה 720 יום בהספק יומי של 300 גופות . משרפה II פעלה 570 יום בהספק יומי של 3000 גופות . משרפה III פעלה 540 יום בהספק יומי של 3,000 גופות . משרפה IV פעלה 510 יום בהספק יומי של 1,500 גופות . משרפה V פעלה 540 יום בהספק יומי של 1,500 גופות .

לפיכך באופן תיאורטי יכלו להשמיד באושוויץ 5,121,000 בני אדם הועדה הניחה שהתפוקה הגיעה ל80% ועל כן מדובר ב4,096,800 קורבנות. הקושי בנתונים אלו נעוץ בעיכובים במשלוחי היהודים לאושוויץ אשר לא איפשרו תפוקה רצופה וניצול מלא של קיבולת מתקני ההשמדה .היו ימים שלמים בהם מחלקתו של אדולף אייכמן התקשתה לגרש יהודים והמשרפות שבתו ממלאכתן . לכן יש צורך באומדנים נמוכים יותר המבוססים על אומדני המשלוחים .

בית המשפט הפולני אשר הרשיע את מפקד המחנה רודולף פרנץ הס נקב במספר של 2,800,000 עד 4,000,000 קורבנות .

לפי מחקרו של ג'ורג' ולרס אסיר אושוויץ בעצמו - שולחו לאושוויץ 1,613,455 (מתוכם 1,433,405 יהודים ) מתוכם הושמדו 1,471,595 ( מתוכם 1,352,980 יהודים) ‏‏^[2] סך הכול הובאו לרשת מחנות אושוויץ בין השנים 1941-1945 כ-1,100,000 יהודים וכ-200,000 בני עמים אחרים^{[דרוש מקור]}. יותר מ- 200,000 מכל אותם אסירים נשלחו מאושוויץ למחנות ריכוז ועבודה שונים על אדמת גרמניה וכן ברחבי תחום הכיבוש הגרמני, בעיקר לקראת סוף המלחמה, רובם לא שרדו עד סוף המלחמה.

קרוב ל-80 אחוזים מכלל האנשים שהובאו לאושוויץ נשלחו לאחר הסלקציה מיד אל תאי הגז. רבים מהאחרים, שהיו על פי רוב גברים ונשים צעירים, נידונו לעבודות כפייה ברשת מחנות אושוויץ ורבים מצאו תוך כדי העבודות את מותם מרעב, מחלות, אפיסת כוחות או התעללויות.

כמו כל מחנות הריכוז הנאציים, המחנות באושוויץ הופעלו על ידי האס אס של היינריך הימלר. מפקדי המחנה היו רודולף פרנץ הס (עד קיץ 1943), ארתור ליבהנשל וריכרד בר. הס סיפק תיאור מפורט של פעולת המחנה במהלך חקירתו לאחר המלחמה וכן באוטוביוגרפיה שלו. הוא נתלה ב-1947 מול הכניסה למשרפה של אושוויץ I.

כ-700 אסירים ניסו לברוח מהמחנות באושוויץ במשך שנות פעולתם, וכ-300 מהבריחות הצליחו. עונש נפוץ על נסיון בריחה היה מוות ברעב; משפחותיהם של מי שהצליחו לברוח נעצרו לפעמים ונכלאו באושוויץ והוצגו לראווה כדי להרתיע אחרים.

[עריכה] אושוויץ I

אושוויץ I שימש כמרכז המנהלי של התשלובת כולה. הוא הוקם ב-20 במאי 1940 על בסיס קסרקטיני אבן ישנים של הצבא הפולני. הוא שימש בהתחלה למאסר אינטלקטואלים פולנים וחברי תנועת ההתנגדות, ואחר כך גם לשבויים סובייטיים. פושעים רגילים, "אלמנטים אנטי-חברתיים" והומוסקסואלים גרמנים. יהודים נשלחו למחנה גם כן, כבר מהמשלוח הראשון (מטארנוב). המחנה הכיל בדרך כלל בין 13 ל-16 אלף אסירים; ב-1942 מספרם הגיע ל-20 אלף.

על שער הכניסה לאושוויץ I הוצב (ועדיין ניצב) השלט הציני "Arbeit macht frei" ("העבודה משחררת"). אסירים שיצאו מהמחנה במשך היום לעבודות בניה או חקלאות הוכרחו לצעוד דרך השער לקול נגינת תזמורת. רוב היהודים נכלאו באושוויץ II, ולא עברו תחת השלט הזה.

האס אס בחר כמה אסירים, בדרך כלל פושעים גרמנים, כמפקחים על אסירים אחרים, בעלי זכויות יתר. המעמדות השונים של אסירים הובדלו בסימנים מיוחדים על בגדיהם. היחס ליהודים היה בדרך כלל הגרוע ביותר. כל האסירים היו חייבים לעבוד; מלבד במפעלי הנשק, ימי ראשון הוקדשו לנקיון ולרחצה ולא היו מטלות הקשורות לעבודה.

דרישות העבודה הקשות, בצירוף תזונה וגיהות ירודות, הביאו לשיעורי מוות גבוהים בקרב האסירים.

בלוק 11 באושוויץ I היה ה"כלא בתוך הכלא", בו נענשו על הפרת הכללים הרבים. חלק מהאסירים נאלצו לבלות שם מספר ימים בתאים קטנים מכדי לאפשר ישיבה. אחרים הוצאו להורג בירייה, בתלייה או בהרעבה.

בספטמבר 1941, האס אס ערך ניסויים בבלוק 11 בהריגתם של 850 פולנים ורוסים באמצעות גז ציקלון בה, קוטל מזיקים ששימש קודם לכן להריגת כינים. הניסויים הוכתרו בהצלחה, ותא גזים ומשרפה נבנו על ידי הסבת בונקר. תא הגזים פעל מ-1941 עד 1942 ואז הוסב למקלט.

הנשים הראשונות הגיעו למחנה ב-26 במרץ 1942. מאפריל 1943 עד מאי 1944, הגינקולוג פרופ' ד"ר קרל קלאוברג ערך ניסויים בעיקור על נשים יהודיות בבלוק 10 של אושוויץ I, במטרה לפתח זריקה פשוטה שתשמש את בני העמים הסלאביים. ד"ר יוזף מנגלה ערך ניסויים בתאומים באותו מתחם. אסירים בבית החולים של המחנה שלא החלימו מהר הומתו באופן שגרתי בזריקה קטלנית של פנול.

בית הבושת של המחנה, שהוקם בקיץ 1943 בפקודתו של הימלר, היה בביתן 24 ושימש כגמול לאסירים (לא יהודים) בעלי זכויות יתר על עבודתם. בלוק זה אויש על ידי נשים לא יהודיות שנבחרו במיוחד לשם כך מבין האסירות, והוכרחו על ידי הנאצים לעבוד בו.

[עריכה] אושוויץ II (בירקנאו)

אושוויץ II (בירקנאו) הוא המחנה המוכר בדרך כלל בשם "אושוויץ". אולם, כדי להטעות ולטשטש את הקשר שבין מחנה בירקנאו לאושוויץ, אשר שמה יצא לשמצה כבר בעת שהתחוללה ההשמדה, ציוו שלטונות המחנה על האסירים לציין בגלויות ששלחו את הכתובת כ"מחנה העבודה בירקנאו, על-יד נוי-ברון (גרמנית: Arbeitslager Birkenau bei Neu-Berun). במחנה נכלאו מאות אלפים ונרצחו בו למעלה ממיליון איש, בעיקר יהודים וצוענים.

המחנה נמצא בבז'זינקה (בירקנאו), כשלושה קילומטרים מאושוויץ I. בנייתו החלה ב-1941 כחלק מ"הפתרון הסופי", כשהוחלט לסגור את מחנות מבצע ריינהרד (בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה) ולהפוך את אושוויץ לאתר ההשמדה המרכזי. שטח המחנה היה כ-2.5 על 2 קילומטרים

[עריכה] גזרות המחנה

המחנה חולק לשלוש גזרות עיקריות מצפון לדרום: BI, BII, BIII. בין הגזרות עברו, ממזרח למערב, כבישים ומסילת רכבת. גזרת BI חולקה לשני מחנות משנה: BIa, BIb, אשר הוקמו עוד בשנת 1941. מחנה BIa שימש החל מקיץ 1942 כמחנה נשים ומחציתו לערך שימשה כבית חולים לנשים. החל מדצמבר 1942 החל פושע המלחמה קרל קלאוברג בניסוייו בעיקור נשים במחנה זה. מחנה BIb שימש כמחנה גברים עד לקיץ 1943 ואז הפך למחנה נשים לאחר שמחנה הנשים ב-BIa התמלא עד אפס מקום.

הכניסה הראשית למחנה הייתה מן הכביש והמסילה המגיעים ממזרח בין גזרות BI ו-BII. אל התחנה שבין שתי גזרות אלה הגיעו משלוחי אדם מכל רחבי אירופה והיא כונתה "תחנת המוות".

גזרה BII חולקה לשבעה מחנות: BIIa, BIIb, BIIc אשר שכנו ממזרח לכביש שחצה את הגזרה מצפון לדרום, ואילו מחנות BIId, BIIe, BIIf, BIIg שכנו ממערב לכביש. בניית גזרה זו הושלמה בשנת 1942. בכל אחד מן המחנות הוחזקו עד 20,000 אסירים ולעיתים אף יותר. מחנה BIIa שימש כמחנה הסגר, בו הוחזקו אסירים מיד לאחר הגעתם ועד להעברתם לאחד המחנות האחרים. מחנה BIIb שימש, החל מספטמבר 1943, כמחנה משפחתי. תחילה שוכנו בו כ-5,000 יהודים מצ'כיה אשר הושמדו בתאי הגזים בחודש מרץ 1944. בחודש דצמבר 1943 שוכנו בו כ-5,000 יהודים נוספים מצ'כיה ובחודש מאי 1944 התווספו כ-10,000 יהודים נוספים. אסירים אלה הוחזקו במקום עד חודש יולי 1944, חלקם נרצחו וחלקם נשלחו למחנות אחרים. לאחר מועד זה הפך המקום למחנה נשים ליהודי הונגריה. מחנה BIIc היה מחנה נשים מהונגריה, החל מקיץ 1944. מחנה BIId היה מחנה גברים, אליו הגיעו בדרך כלל גברים לאחר ששהו במחנה BIIa. בשנים 1943-1944 שהו במחנה זה אנשי יחידת הפינוי "קנדה". מחנה BIIe היה מחנה משפחות צוענים אשר נפתח בחודש פברואר 1943. הם שהו במקום עד תום השמדתם בחודש אוגוסט 1944. מחנה BIIf היה מחנה בית חולים לגברים ולעיתים רכזו בו אסירים בטרם משלוחם לתאי הגזים. מחנה BIIg שימש כמחסני החפצים שהוחרמו מן המגיעים לבירקנאו ומתקני מיון חפצים. החל מקיץ 1944 שכנו במקום אנשי יחידת "קנדה".

הקמת גזרה BIII, הצפונית מבין השלוש, החלה בשנת 1944 ובנייתה לא הושלמה. בקיץ 1944 ישבו בחלק מגיזרה זו נשים יהודיות מהונגריה.

כל אחת מן הגזרות וכן המחנה כולו היו מוקפים בגדר תיל מחושמלת (שחלק מהאסירים השתמשו בה כדי להתאבד) וכן בשרשרת מגדלי שמירה במרחק של כ-50 מטר זה מזה. מחוץ לשטח הגזרות היה מחנה חיילי האס אס ומפקדת המחנה. המחנה הכיל עד 100,000 אסירים ברגע נתון.

[עריכה] בירקנאו כמחנה השמדה

תכליתו העיקרית של המחנה לא הייתה מאסר עם עבודות כפייה (כמו אושוויץ I ו-III) אלא השמדה. בבירקנאו פעלו ארבע משרפות, אשר סומנו בספרות I, II, III, IV ואשר בעליית הגג שלהן התגוררו אנשי הזונדרקומנדו. לצד המשרפות פעלו שמונה תאי גזים (תא בודד גדול לצד כל אחת מן המשרפות I ו-II ושלושה תאי גזים קטנים יותר לצד כל אחת מן המשרפות III ו-IV). כמו כן פעלו שני תאי גזים נוספים, קטנים יותר, אשר שכנו בבתי משק בכפר בז'זינקא שפונה מתושביו.

מתחמי תאי הגזים והמשרפות היו בנויים כולם בצורה דומה: חדר תת-קרקעי להתפשטות שהכיל כ-2,000 מקומות, צמוד לתא גזים עם ראשי מקלחות מדומים. הרעל ציקלון בה שוחרר מפתחים בתקרת תא הגזים. המשרפה הייתה חלק מאותו בניין. לאחר רצח הקורבנות בגז, היו הגופות מועברות למשרפה. סך הכל פעלו 46 תנורי שריפה בארבעת המשרפות, הספק כל תנור היה 3 גופות בכ-20 דקות. לעיתים, כאשר התנורים לא התגברו על עומס הגופות המחכות לשריפה, או כאשר קרו תקלות במשריפה (כך למשל התבקעות הארובה מחמת החום), היו הגופות נערמות בחצר המשרפה ונשרפות שם במדורה. השמדה רחבת היקף החלה באביב 1942 והסתיימה באופן רשמי ב-3 בנובמבר 1944, אז החלה הריסתן של משרפות I ו-II ומשלוח הציוד מתוכן על רכבות לגרמניה.

עד חודש יוני 1944 היו משלוחי האסירים מגיעים ברכבות אל תחנת הרכבת שבאושוויץ I ושם על הרציף היה מתבצע מיונם. אסירים מיחידת "קנדה" היו אחראים לפריקת הנוסעים מקרונות הרכבת והפרדתם ממטלטליהם, תוך הבטחה שהחפצים יושבו להם במחנה. על אסירים אלה נאסר לספר למגיעים על גורלם. על הרציף הופרדו הגברים מן הנשים והילדים. רופא אס אס וקצין אס אס היו ממיינים את הבאים, על פי מראם, לאלה הכשירים לעבודה ואלה אשר נשלחו ישירות למשרפות. על פי הערכות, מתוך הגברים נבחרו לעבודה בין 15-20% מן המגיעים והשאר נידונו להמתה מיידית. הנידונים למוות הועלו בדרך כלל על משאיות והוסעו למשרפות בבירקנאו. אלה הכשירים לעבודה הלכו ברגל אל המחנות. לעיתים היו מגיעים לאושוויץ משלוחים מיוחדים של בני אדם אשר נידונו כולם למוות עוד בטרם הגיעם. כך, הגיעו מספר משלוחים של חולי נפש מכל רחבי אירופה. אלה נשלחו ללא כל מיון מתחנת הרכבת הישר אל תאי הגזים.

בחודש יוני 1944 הושלמה הקמתה של תחנת הרכבת בבירקנאו, על שלושת רציפיה, ומאותה עת הגיעו המשלוחים עד לתחנה זו, הסמוכה מרחק הליכה קצר למשרפות I ו-II. בניית התחנה בבירקנאו, לצד עבודות שיפוץ מיוחדות במשרפות, נעשו בדחיפות לצורך השמדת יהודי הונגריה על פי לוח הזמנים שקבע השלטון הנאצי.

רוב האנשים הגיעו למחנה ברכבת, לעתים קרובות אחרי נסיעת זוועה בקרונות בקר שנמשכה כמה ימים. מ-1944 הוארכו פסי הרכבת אל תוך המחנה עצמו. לפני כן, האסירים שהגיעו הוצעדו מתחנת הרכבת של אושוויץ אל המחנה. לפעמים, משלוח שלם נשלח מיד אל מותו. במקרים אחרים, הנאצים ביצעו "סלקציה", כלומר בחרו את מי להרוג מיד ואת מי לכלוא ככוח עבודה. ד"ר מנגלה השתתף בסלקציות לעתים קרובות. ילדים קטנים נלקחו מאמותיהם וצורפו לנשים מבוגרות יותר שהומתו בגז, יחד עם החולים, החלשים והזקנים.

אחד הדברים המעידים על התנאים הסניטרים הקשים ששררו במחנה הם השירותים. השירותים היו חדר ארוך וגדול, בו היו שלוש תעלות בטון ארוכות ובהן חרוכים חורים. כל עובדי הכפייה חויבו לעשות את צרכיהם בעוד יש אנשים בחדר. מועד ההליכה אליהם היו קבוע, ולא ניתן היה להתפנות בספונטניות.

האסירים ששרדו את הסלקציה הראשונית הועברו לזמן מה להסגר, ואחר כך לעבודה בתחזוקת המחנה או בהרחבתו, או שנשלחו לעבודה באחד ממחנות העבודה הנלווים.

אחד החלקים במחנה היה שמור לאסירות. בחלק אחר שכונה "קנדה", מוינו חפציהם של הקורבנות שהגיעו ואוחסנו לצורך העברתם לממשלה הגרמנית.

גרמניה פלשה להונגריה במרץ 1944. בין מאי ליולי אותה שנה, כ-440,000 יהודים מהונגריה גורשו לאושוויץ-בירקנאו ורובם נרצחו שם. כשהמשרפות לא עמדו בקצב, גופות נשרפו בבורות פתוחים.

צוענים רבים נכלאו בחלקים מיוחדים של המחנה, בעיקר ביחידות משפחתיות. הם הומתו בגז ביולי 1944.

ב-7 באוקטובר 1944, הזונדרקומנדו היהודים (אסירים שהופרדו מיתר המחנה ועסקו בהפעלת תאי הגזים והמשרפות) ארגנו מרד. אסירות הבריחו פנימה חומרי נפץ ממפעל תחמושת, ומשרפה 4 נהרסה חלקית מהפיצוץ. האסירים ביצעו נסיון בריחה המוני, אך כל ה-250 נהרגו מעט אחר כך. ב-10 באוקטובר, שמונה מאות ילדים צוענים נרצחו בשיטתיות בבירקנאו.

[עריכה] אושוויץ III והמחנות הנלווים

מחנות העבודה הנלווים היו קשורים לתעשייה הגרמנית והיו משויכים למפעלי נשק, בתי יציקה ומכרות. מחנה העבודה הגדול ביותר היה אושוויץ III מונוביץ, שהחל לפעול במאי 1942. הוא היה משויך למפעל הגומי הסינתטי והדלק הנוזלי "בונה-ורקה" שהיה בבעלות אי גה פארבן. במועדים קבועים, רופאים מאושוויץ II ביקרו במחנות העבודה ובחרו את החלשים והחולים לתאי הגזים בבירקנאו. במהלך עבודות כפייה באושוויץ III נהרגו אלפי אסירים, בין במכות ובין אם נשלחו לתאי הגזים בבירקנאו.

[עריכה] ידיעת בעלות הברית

לבעלות הברית שנלחמו בגרמניה היו צילומי אוויר מפורטים של כל המחנות החל ב-31 במאי 1944. שני אסירים שנמלטו (רודולף ורבה ואלפרד וצלר) ב-7 באפריל 1944, לפני תחילת גירושם של יהודי הונגריה, ערכו תיאורים ומפות מפורטים שהגיעו לבעלות הברית בקיץ 1944. ב-13 בספטמבר 1944, מפציצים אמריקאים תקפו את מפעל בונה ורקה של אושוויץ III, והרסו אותו חלקית.

[עריכה] הפינוי והשחרור

תאי הגזים בבירקנאו פוצצו על ידי הגרמנים בנובמבר 1944 בנסיון להסתיר את פשעיהם מהחיילים הסובייטיים שהתקדמו. ב-18 בינואר 1945 הסגל הנאצי החל לפנות את המחנה; רוב האסירים הוצעדו מערבה. מי שהיו חלשים או חולים מכדי לצעוד הושארו מאחור; כ-7,500 אסירים שוחררו על ידי הצבא האדום ב-27 בינואר 1945, המפקד שפיקד על היחידה ששיחררה את המחנה היה רב-סרן יהודי בשם אנטולי שפירו שקיבל את עיטור הגבורה של הצבא האוקראיני בשנת 2006 (שנה לאחר מותו). מדינות רבות קבעו לתאריך זה את יום הזיכרון לשואה, ובהן גרמניה, שב-1996 קבעה אותו כיום זיכרון לקורבנות הנאצים. ב-1 בנובמבר 2005 הכריז האו"ם על יום זה, כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

[עריכה] זכרונות של כלואים

אחדים מבין הכלואים באושוויץ שנותרו בחיים כתבו את זכרונותיהם, כיצירה ספרותית או כספרי זכרונות. עם אלה נמנים:

• פרימו לוי, שהיה כלוא באושוויץ במשך 10 חודשים, בהםם עבד עבור "בונה ורקה". הוא שוחרר על ידי הצבא האדום וחוויותיו מאושוויץ מופיעות באחדים מספריו.
• אלי ויזל ניצל מאושוויץ III מונוביץ ובהמשך כתב על חוויותיו.
• ק. צטניק כתב ספרים רבים אודות "הפלאנטה האחרת" (אושוויץ): "סלמנדרה", "בית הבובות", "השעון", כוכב האפר" ו"הצופן".
• ולאדק ספיגלמן ניצל מאושוויץ I וסיפורו תועד בספר הקומיקס "עכבר - סיפורו של ניצול" שנכתב על ידי בנו, ארט ספיגלמן.
• הרב מנחם מנדל טאוב, האדמו"ר מקאליב, מחבר אנציקלופדיה על השואה לציבור החרדי

[עריכה] בורחים נודעים מהמחנה

• זיגפריד לדרר
• רודולף ורבה
• אלפרד וצלר
• צ'סלב מורדוביץ'
• ויטולד פילצקי
• ארנוסט רוזין

[עריכה] לאחר המלחמה

‏

אושוויץ
אתר מורשת עולמית
שער הכניסה לבירקנאו, מבט מתוך המחנה
מדינה	פולין
הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1979, לפי קריטריונים 6

לאחר המלחמה, אושוויץ נותר נטוש למשך כמה שנים. ממשלת פולין שקמה את מפעלי "בונה ורקה" והפכה אותו לבסיס לתעשייה הכימית של האזור.

אחר כך החליטה ממשלת פולין לשחזר את אושוויץ I ולהפוך אותו למוזיאון לזכר קורבנות הפאשיזם; אושוויץ II, שבו הבניינים היו עלולים להירקב, שומר אך לא שוחזר. כיום, מוזיאון אושוויץ I משלב מרכיבים מכמה תקופות לאתר אחד: לדוגמה, תא הגזים באושוויץ I (שכבר לא היה קיים בסוף המלחמה) שוחזר והגדר הוזזה (בגלל בנייה שנעשתה אחרי סוף המלחמה ולפני הקמת המוזיאון). עם זאת, ברוב המקרים הסטייה מהאמת ההיסטורית היא שולית, והיא מצוינת בפירוש. אושוויץ II ושרידי תאי הגזים שם פתוחים גם הם לציבור. מחנה הריכוז אושוויץ הוא אחד מאתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.

ב-1979, האפיפיור הפולני שזה אך נבחר, יוחנן פאולוס השני ערך מיסה בהשתתפות כ-500,000 איש באושוויץ II. לאחר שהאפיפיור הכריז כי אדית שטיין תוכרז כקדושה של הכנסייה, הציבו כמה קתולים צלב בקרב בונקר 2 של אושוויץ II, היכן שהומתה בגז. זמן קצר לאחר מכן, הופיע שם מגן דוד, ואחריו עוד סמלים דתיים; בסופו של דבר כולם הוסרו.

נזירות כרמליטיות פתחו מנזר ליד אושוויץ I ב-1984. אחרי שכמה קבוצות יהודיות קראו לסילוק המנזר, הסכימו לכך נציגי הכנסייה הקתולית ב-1987.

שנה לאחר מכן הציבו הכרמליטיות צלב שגובהו 8 מטרים מהמיסה של 1979 ליד האתר שלהן, בקרבת בלוק 11, שנראה בקושי מתוך המחנה. הדבר הוביל למחאה מצד קבוצות יהודיות, שאמרו שבעיקר יהודים נהרגו באושוויץ ודרשו שסמלים דתיים יורחקו מהאתר. כמה קתולים אמרו שהאנשים שנהרגו באושוויץ I היו בעיקר פולנים קתולים. הכנסייה הקתולית הורתה לכרמליטיות לעבור עד 1989, אך הן נשארו עד 1993 בהותירן את הצלב הגדול מאחוריהן. ב-1998, לאחר קריאות נוספות להסיר את הצלב, כ-300 צלבים קטנים יותר הוצבו על ידי פעילים מקומיים ליד הצלב הגדול, מה שהביא למחאות נוספות ולחילופי דברים קשים. בעקבות הסכם בין הכנסייה הקתולית הפולנית לבין ממשלת פולין, הצלבים הקטנים הוסרו ב-1999 אך הגדול נשאר (ראו צלב באושוויץ למידע נוסף). כמו כן, לאחר המלחמה נבנו אנדרטאות רבות באושוויץ לזכר הרצחם של היהודים. ביניהם אנדרטאות ליד בורות מוות ומקומות שבהם נטבחו יהודים ושאר אסירים. בחודש ספטמבר 2003 חלפו מעל מחנה ההשמדה מספר מטוסי F-15 ישראליים, כחלק מטקס משלחת עדים במדים.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ‏ישראל גוטמן ודניאל ברנבאום (עורכים): אושוויץ - אנטומיה של מחנה מוות. יד ושם, ירושלים, תשס"ג, עמ' 35 - 36.‏
2. ^ ‏Trail of Rudolf Hoss,file 8,cards 28-29 Georges Wellers, "Essai de determinaition du nombere de morts au camp d`Auschwitz"Le Mond Juif (10-11'1983)pp.127-159 ermi ‏

[עריכה] לקריאה נוספת

• אלבום אושוויץ - סיפורו של טרנספורט, ספרי יד ושם
• ישראל גוטמן, מיכאל ברנבאום (עורכים), אושוויץ - אנטומיה של מחנה מוות, ספרי יד ושם 2003
• מרטין גילברט, אושוויץ ובעלות הברית. הוצאת עם עובד, 1988.
• הערך "אושוויץ", האנציקלופדיה של השואה, כרך א, עמ' 43, יד ושם/ספריית הפועלים, תש"ן- 1990
• אוטא קראוס ואריך קולקא, בית-חרושת למוות: אושוויץ. יד ושם, ירושלים, תשכ"א

[עריכה] ראו גם

• סוגיית הפצצת אושוויץ
• בלוק 24
• סימון אסירים במחנה הריכוז אושוויץ

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אושוויץ
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אושוויץ-בירקנאו

• מוזיאון אושוויץ (באנגלית)
• לקסיקון יד ושם- אושוויץ
• מידע נוסף יד ושם- אושוויץ
• אלבום גרמני של אושוויץ