יוסיף סטלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יוסיף ויסריונוביץ' סטלין
שליט ברית המועצות ה-2
מנהיג קודם	ולדימיר לנין
מנהיג הבא אחריו	גאורגי מלנקוב
תחילת כהונה	1924
סוף כהונה	1953
תאריך לידה	18 בדצמבר 1878
מקום לידה	גורי, גאורגיה
תאריך פטירה	5 במרץ 1953
מקום קבורה	חומת הקרמלין, מוסקבה
שם בשפת אם:	1. Иосиф Виссарионович Сталин (רוסית) 2. იოსებ ჯუღაშვილი (גאורגית)

יוסיף ויסריונוביץ' סטלין (ברוסית: Иосиф Виссарионович Сталин, להאזנה (מידע · עזרה); ‏18 בדצמבר 1878‏^[1] - 5 במרץ 1953), מדינאי סובייטי ושליט ברית המועצות. מגדולי העריצים של המאה העשרים. כיורשו של לנין בהנהגת ברית המועצות, הנהיג סטלין שלטון רודני אכזר, שלווה ברצף של חיסולי מתנגדים או חשודים כמתנגדים ("טיהורים"), כליאת מיליוני אנשים במחנות של עבודת כפייה, קולקטיביזציה, שהביאה למותם של מיליונים (הולודומור), ופולחן אישיות, שהגיע למדרגת עבודת אלילים.

סטלין עמד מנגד כאשר גרמניה הנאצית התבססה והתעצמה, ואף חתם עמה על הסכם אי-התקפה שבמסגרתו חולקה מזרח אירופה בין שתי המעצמות. לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות, שסטלין הופתע ממנה, הנהיג את המדינה בנחישות עד לניצחון על הנאצים. בעקבות המלחמה הפכה ברית המועצות לאחת משתי המעצמות המובילות בתקופת המלחמה הקרה.

סטלין, בשיטותיו האכזריות, זירז את המהפכה התעשייתית בברית המועצות, ואיפשר לה להיהפך למעצמת-על אשר התמודדה על השלטון העולמי.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 נעוריו 1.2 הפעילות המחתרתית 1.3 ממהפכת אוקטובר ועד מותו של לנין 1.4 עלייתו לשלטון 1.4.1 המדיניות הכלכלית והקולקטיביזציה 1.4.2 הטיהורים הגדולים 1.4.3 סטלין וחיי המדע, התרבות והאמנות 1.4.4 מדיניות החוץ עד פלישת גרמניה לברית המועצות 1.5 במלחמת העולם השנייה 1.6 לאחר המלחמה 2 מותו 3 מורשתו ודעותיו 3.1 סטלין והיהודים 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעוריו

סטלין נולד בעיר גורי שבגאורגיה בשם יוסף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי (גאורגית: იოსებ ბესარიონის ძე ჯუღაშვილი, יוֹסבּ בֶּסָריוֹניסדזֶה ג'וּר'אשווילי) . אביו וִיסָריוֹן היה סנדלר כושל, ממשפחה שהייתה ידועה בשורשיה המרדניים. אמו יקטרינה (קקה) גאלדזה נולדה למעמד הצמיתים והייתה עוזרת בית בבתי אחרים. בילדותו נהגה אמו לקרוא לו בשם החיבה "סוֹסוֹ". יוסיף היה הילד השלישי במשפחה, אך שני הבנים הראשונים מתו בינקותם כתוצאה ממחלות. לאחר הולדתו החליטה אמו לייעד אותו לכמורה, כאות תודה לאלוהים על כך שהילד שרד. אביו היה אלכוהוליסט שנהג להכות את יוסיף ואת אמו. פעם אחת הטיח האב את בנו על הרצפה וכתוצאה מהחבלה סבל יוסיף מהפרשות דם בשתן במשך מספר ימים. מצבו של האב השיכור התחיל להידרדר ואמו של יוסיף החלה להיאבק בו, עד אשר האב נאלץ לעזוב את הבית כתוצאה מהפגיעה במעמדו, שהרי החברה בגאורגיה היא פטריארכלית. האב חזר פעם אחת לעיירה, אך לא הצליח להשיב את המעמד שהיה לו, ולאחר בריחה נוספת לא חזר עוד.

בילדותו היה יוסיף ג'וגאשווילי ממנהיגיה של חבורת ילדים מהעיר התחתית, שהתחרו עם הילדים העשירים של העיר העילית. למרות כוחו הפיזי הדל, הצליח לאסוף סביבו חבורת בריונים שהיו לעושי דברו. מבין החבורה, היו לו שלושה חברים קרובים במיוחד שביצעו את פקודותיו. הוא המשיך לדאוג להם גם לאחר שעלה לשלטון.

יחסו של סטלין לאמו היה חם ואוהד. הוא הותיר מכתבים רבים לאמו הכתובים בצורה חמה ואוהבת. אמו לא קיבלה מעולם את העובדה שנטש את הדת ואת מסלול ההכשרה לכמורה וסירבה, למרות הזמנותיו הרבות, לבוא לגור עמו במוסקבה או אף לבקר בה.

משגדל למד יוסיף בבית ספר מקומי, הצליח לסיים במקום הראשון במחזור, ובשנת 1894 התקבל לסמינר לכמורה. בזמן לימודיו חווה כמה חוויות קשות, אשר העיקרית שבהן הייתה צפייה בהוצאה להורג. המוסר הדתי נראה לו זר וגרם לו לאי נוחות רבה. ההוצאה להורג ערערה עוד יותר את שלוותו בגלל הפגיעה בדיבר - "לא תרצח".

[עריכה] הפעילות המחתרתית

ב-1899 גורש יוסיף מן הסמינר לאחר שלא התייצב למבחן, והחל בפעילות מחתרתית קומוניסטית בעיר בתומי שבדרום-מערב גאורגיה. סמוך לחג המולד של שנת 1899 הוא התקבל לעבודה בשירות המטאורולוגי, אך הצליח להחזיק במקום עבודתו רק שלושה חודשים. זו הייתה העבודה היחידה שביצע סטלין אי פעם מחוץ למשרד. הוא היה אחד המהפכנים היותר מוצלחים באזור והצליח להימנע ממאסרים רבים, תוך כדי הטעיית המשטרה החשאית (האוכרנה). באותה תקופה נהגו המהפכנים לאמץ שמות בדויים, ויוסיף בחר בשמו של גיבור ספרו של קזבגי "רוצח אב" - "קובה". השם ליווה אותו עד שנת 1913, בה שינה את השם הגאורגי בעל הצליל הזר לשם רוסי, "סטלין", שפירושו "איש הפלדה". סטלין הושפע מאוד באותה תקופה מחיבורו של לנין, "מה לעשות?", בו מתח לנין ביקורת חריפה על אי העשייה של הקומוניסטים והציע דרכי פעולה חדשות, שהעיקרית בהן הייתה שאין צורך להמתין עד הבשלתו ורקבונו של הקפיטליזם, כפי שדורשת התאוריה המרקסיסטית. לטענתו של לנין, עמה הסכים סטלין, ברוסיה ניתן לקצר את המסלול באמצעות הפיכה אלימה שיחוללו קומץ מהפכנים, שישליטו את שיטת המדיניות שלהם על האוכלוסייה הרגילה לכניעוּת. בהשפעת רעיונותיו של לנין, ארגן סטלין אז שורה של הפגנות אלימות, שבגדולה שבהן נהרגו 15 איש וכמה עשרות נפצעו. מעצרו הראשון בא ב-5 באפריל 1902, ובעקבותיו הוגלה סטלין לסיביר.

בית הכלא הרוסי היה מתוכנן לפי מיטב המסורת האכזרית ששימשה את משטרו של סטלין בעתיד. לא רק שהכאת האסירים על ידי הסוהרים הייתה חוקית, השלטונות אפילו עודדו יחס אכזרי לכלואים. פרט ליחס הקשה של הסוהרים, סבל סטלין גם מנחת זרועם של האסירים הפליליים, שישבו אז בצוותא עם האסירים הפוליטיים, ובגלל כוחם הפיזי העדיף וארגונם יכלו להתעלל ולהשיג טובות הנאה מהאסירים הפוליטיים. סטלין, למרות ממדי גופו הקטנים וכוחו הפיזי המועט, הצליח שוב לכבוש את לב האסירים הפליליים, והקיף את עצמו בחבורת בריונים שמבצעת את הוראותיו. הסוהרים לא הקלו עמו ויש עדויות שהוא ספג מכות בקתות רובים, אך הוא עמד בכאב והצליח לשרוד.

בכלא קיבל סטלין מכתב מלנין. כפי שציין לאון טרוצקי, היה זה מכתב שרשרת בנוסח אחיד, אך סטלין, שלא ידע זאת, חש התרוממות רוח אדירה. בנובמבר 1903 ניסה לברוח מהמעצר, אך נאלץ לחזור בגלל הקור והיעדר ביגוד חם. הוא הצליח לברוח ב-5 בינואר 1904. לאחר הבריחה חזר לגאורגיה והמשיך בפעילות מחתרתית. במהפכת 1905 נשאר בצל ולא השתתף באופן פעיל בפעילות הפוליטית או בקרבות הרחוב.

לאחר מכן, חזר סטלין לבאקו והסתנן למפעלים לזיקוק נפט ומוצריו והתחיל בפעילות מהפכנית בקרב הפועלים. הוא ארגן שביתות רבות ואי שקט רב. הוא הצליח להתחמק ממאסר במשך שנתיים ותוך כדי כך הספיק להתחתן עם יקטרינה (קאטו) סבאנידזה, אחותו של מהפכן שהיה מפורסם בגאורגיה. יקטרינה ילדה לו את הבן הבכור - יקוב (במהלך מלחמת העולם השנייה נפל יקוב בשבי הגרמני. הגרמנים הציעו להחליפו בפלדמרשל פרידריך פאולוס, אך סטלין סירב). בשנת 1907 נפטרה יקטרינה ממחלה. סטלין נתפס וגורש שוב לסיביר. במהלך שהותו בחבל ארץ זה פגש באלמנה הצעירה קוזאקובה, וגר אצלה מספר חודשים.

הוא הצליח לברוח שוב ולאחר פרק זמן נוסף נתפס, גורש שוב לסיביר, ונמלט שוב. הטקס חזר על עצמו מספר פעמים עד שנת 1917, כאשר התרחשה מהפכת פברואר, שלטון הצאר נפל וסטלין שוחרר סופית. לפי טענות שונות, הבריחות הקלות של סטלין, שהפך חבר בוועד המרכזי של המפלגה הבולשביקית משנת 1912, נבעו מכך שהיה מודיע משטרתי. לטענה אין הוכחות חד–משמעיות, כיוון שתיעוד המודיעים המשטרתיים נשרף בתחילת ההפיכה הקומוניסטית, אך כיוון שהבולשביקים הרבו להשתמש במודיעים משטרתיים כסוכנים כפולים, ייתכן ויש סימוכין לטענה זו.

[עריכה] ממהפכת אוקטובר ועד מותו של לנין

אחרי שחרורו מהכלא בזמן מהפכת פברואר 1917, מונה סטלין לעורך הביטאון הבולשביקי "פרבדה" תחת כותב המאמרים הראשי ושופר התעמולה הקומוניסטית לב קמנייב. סטלין לא בלט ושמר על פרופיל נמוך, ואף שיתף פעולה עם השמאל המתון על מנת להתקרב אל סובייט פטרוגרד שהוקם ב-27 בפברואר והיה תחת שליטתם. באותה העת, הסובייטים היו בעלי כוח רב, וללא תמיכתם הייתה הממשלה הזמנית נופלת תוך מספר ימים. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבנוסף לנציגי הפועלים, הסובייט כלל נציגים מהצבא. הנציג הבולט ביותר של הסובייט, קרנסקי, ממפלגת ה-SR קיבל מושב בין שרי הממשלה הזמנית. סטלין שיחק באותה עת משחק כפול: אף שניצב עם תובעי הפשרה וחלוקת השלטון עם השמאל המתון יותר, דאג להימנע מהתייצבות בחזית המאבק כדי שלא להתעמת עם לנין הגולה, שהתנגד לכך.

לאחר הפיכת הנפל הבולשביקית ביולי, בה שימש סטלין בעיקר איש קשר בין פטרוגרד ולנין, לו דאג למקומות מסתור שונים, כדי שלא ייחשף לסכנה, התחוללה הפיכה נוספת באוקטובר. תחת הנהגתו של לנין, ששב לרוסיה בחסותם ובמימונם של הגרמנים, נפלה פטרוגרד בידי הבולשביקים, וסטלין מונה לקומיסר פוליטי של הצבא האדום. בתפקיד זה נשלח להגן על העיר צאריצין ולהבטיח אספקת תבואה ממנה במהלך מלחמת האזרחים הרוסית. העיר נקראה לאחר מכן על שמו, סטאלינגרד.

הוא המשיך וקיבל על עצמו תפקידים ביצועיים ומינהליים שונים, ובמיוחד, כאמור, את תפקיד הקומיסר לענייני לאומים, עד שנתמנה ב-3 באפריל 1922 למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, תפקיד אותו הפך לבעל העוצמה הגדולה ביותר בברית המועצות. ריכוז זה של כוח בידיו היה לצנינים בעיניו של לנין, שלקה באותה עת בראשון מסדרה של מכות שבץ וכוחו לא עמד לו כדי לחסל את ידידו שהפך למתנגדו. צוואת לנין, המכילה ביקורת חריפה על סטלין, הועלמה ולא הובאה לידיעת הציבור, בין השאר משום שגם יריביו של סטלין להנהגה, ובראשם קמנייב, זינובייב ולאון טרוצקי זכו בה לקיתונות של ביקורת.

[עריכה] עלייתו לשלטון

לאחר מות לנין בשנת 1924, הוקם טריאומוירט של סטלין, קמנייב, וזינובייב, אשר התיימרו לייצג זרם מרכזי במפלגה אל מול לאון טרוצקי משמאל, ובוכרין מימין. בתקופה זו נטש סטלין את המדיניות הבולשביקית המסורתית של מהפכה בינלאומית לטובת מדיניות של "סוציאליזם בארץ אחת". בזאת מצא לו יריב משמעותי בטרוצקי, אשר האמין ב"מהפכה מתמדת" בינלאומית. מובן שאין להוציא את העימות האידאולוגי הזה מהפרופורציות המתאימות לו. קרוב לוודאי שסטלין היה נאבק בטרוצקי גם אילו היה מחזיק בדעות זהות לשלו. ב-1928 קנה לעצמו סטלין מעמד בכורה בצמרת, ובשנה שלאחר מכן הצליח לגרום לטרוצקי לצאת לגלות במקסיקו, שם נרצח, בהוראת סטלין, ב-1940. בשנה זו הצליח לתמרן כנגד בוכרין ה"ימני" כשהוא מטיף לקולקטיביזציה ולתיעוש. כך הצליח לבסוף לשלוט במדינה ובמפלגה. עם זאת, עדיין הייתה לו אופוזיציה, שחשש ממנה, ולדוגמה רציחתו של סרגיי קירוב, שכפי הנראה נעשתה בהוראת סטלין בשנת 1934 במה שהפך להיות הקדמה לטיהורים הגדולים בהם הוציא להורג את כל צמרת המפלגה והמדינה.

[עריכה] המדיניות הכלכלית והקולקטיביזציה

ערך מורחב – תוכנית החומש

בסוף שנות ה-20 החליט סטלין לבטל את ה"תוכנית הכלכלית החדשה" נא"פ שהנהיג לנין ואשר אפשרה יוזמה פרטית מצומצמת. במקום לתת לאיכרים תמריצים להגדלת תפוקתם, החליט סטלין לכפות עליהם להצטרף לחוות קולקטיביות בבעלות המדינה. במקביל, החל בתוכניות שאפתניות לתיעוש המדינה. כדי לתעש את ברית המועצות הגה בסוף שנות ה-20 את תוכניות החומש, הראשונה בהן בשנת 1928. השתיים הראשונות התבצעו במלואן והשלישית הופסקה עקב מלחמת העולם השנייה. תוכניות החומש עסקו בשיפור היכולת התעשייתית של ברית המועצות בענפי החקלאות והתעשייה הכבדה. תוכניות החומש נאכפו ביד קשה. הדרך להפיכת ברית המועצות לאחת משתי המעצמות המובילות בעולם, הייתה במחיר חייהם של מיליוני אנשים. היו אלו תוכניות שאפתניות אשר רצו לגרום לתיעוש מהיר מבסיס כלכלי רעוע. רוסיה הייתה בשנת 1914 המדינה הענייה ביותר באירופה בקרב המעצמות הגדולות, וקצב התיעוש בימי סטלין גרם לה להיות בת תחרות למדינות אירופיות כגרמניה. הדרך לביצוע תכניות אלו הייתה במניעת צריכה של האזרחים הסוביטיים הפשוטים, ובשאיבת הון במקומות בהם עוד נותר, במיוחד מן האיכרים. לצורך זה תוכננו תכניות קולקטיביזציה, שנכפו על מעמד האיכרים, וגרמו לאסונות הומניטריים כבדים.

משטרו של סטלין כפה על האיכרים קולקטיביזציה של החקלאות. התוכנית נועדה להחליף את החקלאות הביזורית בחוות קטנות, ובאמצעים פרימיטיביים, בחקלאות ריכוזית, המאורגנת בקולחוזים וסובחוזים, המשתמשת באמצעים מודרניים, בחוות גדולות, כך שניתן יהיה לייצר אוכל באופן יעיל יותר. בפועל גרמה התוכנית להרס מעמד איכרים שלם, ירידה דרסטית ברמת החיים של האוכלוסייה כולה והאוכלוסייה הכפרית במיוחד, ולהתנגדות אלימה לשלטון בקרב מעמד זה.

סטלין האשים את מעמד האיכרים (המכונים "הקולאקים") בירידה בייצור המזון, וכינה אותם פרזיטים קפיטליסטיים שאירגנו התנגדות לקולקטיביזציה. מעמד זה דוכא בשיטות אכזריות של הרג והגליה למחנות עבודה במזרח הרחוק כמו באזור קולימה הידוע לשימצה, כאשר הגדרת המילה "קולאק" התרחבה מהוראתה המקורית - בן מעמד האיכרים האמיד, לכל מי שהתנגד לקולקטיביזציה, הגדרה שכללה אנשים רבים שהיו רחוקים מלהיות עשירים.

הקולקטיביזציה הכפויה גרמה לרעב המוני באזורים רבים והביאה למותם של מיליונים רבים בשנים 1932 ו-1933, במיוחד באגן הוולגה התחתון באוקראינה (הולודומור). דובר אף על קניבליזם כתוצאה מן הרעב.

[עריכה] הטיהורים הגדולים

ערך מורחב – הטיהורים הגדולים

בשנות השלושים של המאה העשרים השיג סטלין כוח כמעט אבסולוטי כנגד מתנגדיו במפלגה הקומוניסטית ויריביו האידאולוגיים. למעשה הצליח סטלין לחסל פיזית את רוב אנשי הוועד המרכזי של המפלגה שהיו בזמנו של לנין (עד שבפרוץ מלחמת העולם השנייה נותרו רק שנים מהם, ויאצ'סלב מולוטוב וסטלין עצמו), ולמעלה ממחצית הצירים לוועידה המרכזית של המפלגה שהתכנסה בינואר 1934. האמצעים כנגד קורבנות אלו נעו מהגליה למחנות עבודה במזרח הרחוק, עד להוצאה להורג, או התנקשות כבמקרה של טרוצקי או רצח סרגיי קירוב. מיליוני אנשים נעצרו לפי "סעיף 58" שאסר על "פעילויות אנטי סובייטיות", ואף אדם לא היה בטוח בחייו ובחירותו.

סטלין נעזר במנגנון טרור גדול ומסועף של משטרה חשאית שנקראה בתחילתה צ'ה קה ולאחר מכן לסירוגין או גה פה או, נ.ק.ו.ד. וק.ג.ב.. בראשה עמדו גנריך יגודה, אשר הוצא להורג באשמת "טרוצקיזם" בשנת 1938, ולאחר מכן מחליפו יז'וב, ולבסוף לברנטי בריה.

חלון הראווה של הטיהורים הגדולים, היו משפטי הראווה, שכונו משפטי מוסקבה שנוהלו על ידי התובע אנדריי וישינסקי, אשר לאחר מכן שימש במגוון תפקידים, לרבות שגריר ברית המועצות באו"ם. במשפטים אלו הוכרחו גדולי הקומוניזם והמהפכה כזינובייב, קמנייב ובוכרין להתוודות על "פשעים" שלא ביצעו, על קשר כנגד הקומוניזם, לרוב בשיתוף מעצמה זרה כממלכה המאוחדת, קשר שכלל, כמובן, גם ניסיון לרציחתו של סטלין. לאחר הווידוי הוצאו הנשפטים להורג.

השפעה הרסנית הייתה למשפטים אלו על הצבא האדום. עד שנת 1938 הוצאו להורג רוב אנשי הקצונה הבכירה, ובראשם המפקד המבריק המרשל מיכאיל טוכאצ'בסקי. המדובר היה בטיהור של אלפים רבים של קצינים, עד לדרגת מפקד פלוגה. הנזק ירד ממש עד לבסיס הצבא, והפך את הצבא האדום לגוף ענקי, אך מסורבל ונטול יכולת לפעולה עצמאית. הדבר בא לידי ביטוי במלחמה הרוסית פינית שבה סבל הצבא הסובייטי אבדות כבדות ובשלבים הראשונים של הפלישה הגרמנית לברית המועצות, שבה הובס הצבא הסובייטי ונאלץ לסגת משטחים נרחבים של ברית המועצות. חולשות הצבא נבעו מפיקוד לקוי, פוליטיזציה של הצבא ושרשרת פיקוד לקויה.

[עריכה] סטלין וחיי המדע, התרבות והאמנות

בימי סטלין הגיע פולחן האישיות לממדים עצומים, חסרי תקדים בהיסטוריה האנושית. היחס כלפי סטלין היה הערצה שאין כדוגמתה. רבים הסופרים והמשוררים, הקולנוענים והאמנים, אשר יצרו יצירות המהללות את דמותו. העיתונות פירסמה רק דברי תעמולה המשבחים אותו, ודיוקנו ניבט מכל פינה.

עם זאת, סטלין לא הסתפק בכך, ודרש שליטה של ממש בכל תחומי החיים. ידוע יחסו המיוחד, למשל, לסופר מיכאיל בולגקוב יוצר יצירת המופת האמן ומרגריטה. סטלין, שאהב אותו בשל יצירתו, המחזה "ימי הטורבינים", שיחק בו משחק של חתול ועכבר, כאשר נתן לו משרה שהבטיחה את קיומו מחד, ושמר עליו בימי הטיהורים, ומאידך מנע ממנו את היציאה לחו"ל בה חפץ על מנת ליצור באופן חופשי. שיחת טלפון אישית מסטלין לבולגקוב שינתה את חיי בולגקוב, שממובטל הפך למנהל האמנותי של אחד מתיאטראות מוסקבה. מבחינתו של סטלין הייתה השיחה מעשה פוליטי מחושב, על מנת להפיץ את הסיפור על סטלין רחב הלב שהציל את בולגקוב, ובדרך זו למצוא חן בעיני האינטליגנציה.

בתחום המדע חילק סטלין את המדע למדע "בורגני" או "דקדנטי" ולמדע "סוציאליסטי" או "מתקדם". לחלוקה זו לא היה בסיס מדעי של ממש, ולא הייתה שונה בהרבה מהחלוקה שנהגה בגרמניה באותה תקופה בין מדע "ארי" ומדע "יהודי". גישה זו השפיעה לרעה על ההתקדמות המדעית ברוסיה. דוגמה טובה לכך היא התעקשותו של סטלין על תורתו של מדען בשם מיצ'ורין, שיושמה על ידי פעיל מפלגה בשם ליסנקו, לפיה הגורם להתפתחות המינים אינו התורשה כי אם הסביבה. התעקשות זו השאירה את מדעי הביולוגיה בברית המועצות הרחק מאחור למשך שנים. לא היה זה ויכוח תאורטי בלבד. כל מי שהתנגד לליסנקו ולשליטתו במדע הביולוגיה, או שחקר את התפתחות המינים דרך התורשה, הסתכן במעצר, בהגליה או בהוצאה להורג.

[עריכה] מדיניות החוץ עד פלישת גרמניה לברית המועצות

במשך שנות השלושים עמד סטלין וצפה מן הצד בהתחמשותה והתעצמותה של גרמניה הנאצית תחת שלטונם של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית. מבחינה אידאולוגית נחשבו מדינות המערב, צרפת, הממלכה המאוחדת, וכמובן ארצות הברית, לאויב גרוע כגרמניה. עם זאת, ובמיוחד לאור קווי הדמיון בין שני המשטרים, הנאצי והסטאליניסטי, סבר סטלין כי יש למצוא דרכים להתמודד עם האיום הגרמני. להגנתו, סיפרו לאחר מכן תומכיו, כי הברית עם הנאצים נועדה לאפשר לברית המועצות פסק זמן שבו תוכל להתחמש כדי להכין עצמה לקרב הבלתי נמנע עם הנאציזם.

בחודש מאי 1939, החליף סטלין את שר החוץ שלו, מקסים ליטבינוב, אדם מתון בעל נטייה פרו מערבית מסוימת, בויאצ'סלב מולוטוב, שהיה לו הטמפרמנט ליצור שינויים היסטוריים (בנוסף, ליטבינוב היה יהודי, וככזה היה קורבן לתעמולה גרמנית). עתה היה המצב כשר לשינוי מהותי, וזה לא איחר לבוא. עד לרגע האחרון נוהלו שיחות צבאיות עם משלחת אנגלית-צרפתית, לאור הערבות שנתנה הממלכה המאוחדת לפולין, כי אם תותקף תבוא זו לעזרתה. צירופה של ברית המועצות להסדר זה נמנע בשל הסירוב הפולני לאפשר לצבא רוסי לקדם את פני הפולש על אדמת פולין.

ב-23 באוגוסט 1939, הטיל סטלין את הפצצה. שר החוץ הגרמני יואכים ריבנטרופ הגיע לביקור במוסקבה, ושם חתם על "הסכם אי התקפה" (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). היה זה הסכם לחלוקתה מחדש של אירופה המזרחית ומבחינת סטלין - ברית עם השטן. סטלין כרת ברית עם הגרוע שבאויביו עד אז, אדם שנשבע אין ספור פעמים לכבוש ולשעבד את מרחבי ברית המועצות, להשמיד את אוכלוסייתה ה"נחותה", ולעקור את השיטה הקומוניסטית מן העולם. אופיינית היא הרמת הכוסית של סטלין "לבריאותו של הפיהרר, שאני יודע עד כמה אוהב אותו העם הגרמני".

ההסכם כלל התחייבות, שחשיבותה גדולה מאוד לאור הערבות שנתנה הממלכה המאוחדת לפולין, כי צד אחד לא יתקוף את משנהו, ולא יצטרף לתקיפה שתוקף צד שלישי. סעיף זה בהסכם הבטיח למעשה את עורפו של היטלר בפלישה לפולין, ובפעולות המלחמתיות שבאו לאחריה בנורבגיה, דנמרק, ארצות השפלה וצרפת. אך להסכם היה גם נספח חסוי, ובו חילקו הצדדים במפורש את פולין והארצות הבלטיות ביניהם. עד היום מהווה ההסכם דוגמה לציניות עילאית במערכת היחסים הבינלאומית.

ואכן, ב-1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה בפלישה הגרמנית לפולין. פלישה סובייטית לא איחרה בעקבותיה, והצבאות הגרמני והסובייטי נפגשו בקו שתוכנן מראש, תוך שהם מחלקים את פולין ודנים את תושביה לשנים של רציחות ושיעבוד.

כשלוש שנים לאחר מכן, לאחר פרוץ המלחמה עם רוסיה, גילו הגרמנים במקום הקרוי "יער קאטין" קבר המוני ובו גופותיהם של אלפי קצינים פולנים, שנפלו בשבי הסובייטי בתקופה זו, אשר רוכזו ביער ונורו. על אף שהטיפול שנתנו הגרמנים עצמם לפולנים באותה התקופה לא היה טוב בהרבה, מיהרו הגרמנים לפרסם את התמונות בעולם. סטלין הכחיש את מעורבות ברית המועצות בטבח, ולאחר כיבושו מחדש של המקום על ידי הרוסים אף הורה לבצע נתיחות פתולוגיות שיוכיחו כי הגופות אינן שייכות לפלישה הרוסית מ-1939, אלא לפלישה הגרמנית מ-1941, אך כיום אין המטילים ספק בכך שהמדובר באחד מפשעי המלחמה הגדולים להם אחראי סטלין.

עם כיבושה של פולין נפנה סטלין להרפתקאות טריטוריאליות נוספות, ופנה בדצמבר 1939 לכבוש את פינלנד ולהשליט בה ממשלת בובות סובייטית. אז הסתבר מה גדול השבר שנוצר בצבא האדום עם הטיהורים הגדולים. ההתקדמות הסובייטית בפינלנד הייתה איטית ביותר, אל מול התנגדות של צבא שהיה לכאורה נחות בכל פרמטר מן הצבא האדום, ובמיוחד בכוח האדם. לאחר כשלושה חודשים של אבדות כבדות, שהגיעו לעשרות אלפי אנשים, נחתם הסכם הפסקת אש, בו העבירה פינלנד טריטוריה מסוימת לידי ברית המועצות. למרות התוצאה, הייתה הפלישה כישלון, וחשפה את הצבא האדום במלוא חולשתו.

סטלין הבין עתה שהוא חייב לרכוש זמן על מנת להתכונן לפלישה גרמנית, שנראתה בלתי נמנעת, במיוחד לאחר ביקורו של מולוטוב בברלין בנובמבר 1940. הוא ניהל מדיניות שקטה ולא תוקפנית על מנת שלא לתת להיטלר עילה כלשהי להפר את השלום. סטלין התמכר כל כך לאשליית השלום עם גרמניה, עד שהתעלם לחלוטין מהתראות מפורשות על הפלישה הגרמנית הממשמשת ובאה לברית המועצות ולא נקט בהכנות צבאיות נאותות כדי להתמודד עם הגרמנים.
היטלר לא היה אדם הזקוק לעילה. ב-22 ביוני 1941, בשעות הבוקר המוקדמות, פרצו כוחות הוורמאכט לברית המועצות במה שכונה "מבצע ברברוסה".

[עריכה] במלחמת העולם השנייה

בתחילת המלחמה לא נשמע קולו של סטלין למספר ימים, ואת ההודעה לציבור על פרוץ המלחמה נתן מולוטוב בנאום ברדיו. לאחר מכן התעשת סטלין, וב-3 ביולי 1941, נאם לקהל הרוסי נאום הזכור היטב, שיש המשווים אותו לנאום "דם, יזע ודמעות" של צ'רצ'יל. בנאום, שהתחיל בפנייה הישירה, הבלתי אופיינית עד אז, "חברים, אזרחים, אחים ואחיות, לוחמי הצבא והצי! אני דובר אליכם, חברי!", ביסס סטלין את מנהיגותו. סטלין לא הציג את עצמו כמנהיג קומוניסטי של מעמד הפועלים, ואת המלחמה כשלב נוסף במלחמת המעמדות המרכסיסטית, כי אם הציג עצמו כלאומן רוסי, ממשיכם של קוטוזוב וסובורוב, ואת המלחמה הציג כמלחמה לאומית רוסית. הוא לקח אחריות ומנהיגות. בשלב קשה זה, כאשר הפלישה כבר העמיקה לתוככי רוסיה, והכמות הגדולה של הנפגעים התבררה, הפך פולחן האישיות, שהיה עד אז מוכתב מלמעלה ומלאכותי, לתקווה של ממש, כי אם יש אדם המסוגל להוציא את המדינה מן המצב שאליו נקלעה, זהו סטלין.

עם זאת, המצב המשיך להיות קשה. הפלישה הגרמנית התעצמה. המצור מסביב ללנינגרד הודק ונמנעה העברת מזון וציוד לעיר, מה שגרם לרעב המוני שבו נספו מיליונים. באוקראינה כותרו כוחות גדולים של הצבא האדום והושמדו. באוקטובר 1941 עמד הצבא הגרמני בשערי מוסקבה. ה-16 באוקטובר 1941, היה היום המסוכן ביותר במלחמה. הצבא האדום עמד בקרב הגנה נואש על מוסקבה. אזרחים ופועלים גויסו על מנת להגן על העיר בגופם, בחפירת תעלות נגד טנקים. פקידים ממשלתיים, מקורבים לשלטון, וממשלת ברית המועצות יצאו ברכבות מזרחה. הממשלה יצאה באופן רשמי לעיר קויבישב, שממזרח למוסקבה, אך סטלין עצמו נשאר במוסקבה. נוכחותו האישית ביום זה תיזכר כמפגן של מנהיגות ואומץ אישי. ביום המהפכה בשנת 1941 נאם סטלין נאום המכונה נאום "רוסיה הקדושה" בתחנת הרכבת התחתית במוסקבה "מייקובסקי". לאחר מכן הופיע וסקר את המצעד, שבו צעדו חיילים וטנקים שהגיעו משדה הקרב וחזרו אליו מיד לאחר מכן.

מבחינת מדיניות החוץ, היו אלו מעצמות המערב שלא היססו להושיט יד לסטלין בצרתו. היה זה וינסטון צ'רצ'יל שנשא נאום בפרלמנט, בו אמר כי על אף שבמשך עשרים וחמש שנים לא היה מתנגד חריף ממנו לקומוניזם, ואינו חוזר בו ממילה אשר אמר, הרי שכעת המדובר במלחמתו של העם הרוסי, עם האיכרים והפועלים, אל מול כוח נאצי הבא עליהם לשעבדם ולהשמידם. במלחמה זו חובתם של העמים הדמוקרטיים לתמוך במותקף כנגד התוקפן.
בנאום זה החלה ברית בין בריטניה לברית המועצות שנמשכה עד לסוף המלחמה. במשך שנים זרמה לברית המועצות, מהממלכה המאוחדת ומארצות הברית אספקה - נשק, תחמושת, ציוד רפואי ומזון, באמצעות שיירות שעשו דרך קשה ומסוכנת עד ארכנגלסק שבים הצפוני. לאספקה זו היה תפקיד חשוב בעמידתה של ברית המועצות כנגד התוקף.

לאחר הקרב על מוסקבה, ולאחר מתקפה גרמנית נוספת בדרום, בקיץ 1942, שבה איבדו הרוסים שטח נרחב נוסף, החל הגלגל להתהפך. הקרב על סטאלינגרד, וקרב קורסק הביאו את התקווה לניצחון במלחמה. סטלין, מצידו, כבר החל לחשוב על המפה האירופית שלאחר המלחמה. אופיינית היא פקודתו לצבא האדום לעצור את התקדמותו מערבה, במבואות ורשה, למשך כמה חודשים, עד שיסיימו הגרמנים לדכא את המרידה הפרו-בריטית של המחתרת הפולנית, שפרצה שם בחודש ספטמבר 1944, בראשותו של הגנרל הפרו מערבי תדיאוש בור קומורובסקי.

לועידת יאלטה בשנת 1945 שנועדה לדון במצב השלום שיגיע אחרי המלחמה, הגיע סטלין כשהוא בשיא כושרו הפיסי והמנטלי. לאותה ועידה הגיע נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט כשהוא חולה ומותש. התוצאה הייתה שעם סיום המלחמה שלטה למעשה ברית המועצות באירופה המזרחית, כשהיא מקימה משטרי בובות קומוניסטיים במזרח גרמניה, פולין, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, ובולגריה, במה שכונה לימים "שיטת הסלאמי". היה זה צ'רצ'יל שטבע את הביטוי כי מסך ברזל ירד על מזרח אירופה. עם זאת היו אלו החלטות הוועידה אשר איפשרו את הקמת ארגון האו"ם.

גם בימי המלחמה נמשך הטרור הפנימי. מתנגדים פוליטיים גויסו לגדודי עונשין, שקיבלו משימות כפינוי שדות מוקשים, והסתערויות חסרות תוחלת.

גדודים של אן.קה.וו.דה. הוצבו בעורפם של הכוחות הלוחמים על מנת למנוע נסיגה, באמצעות ירי בנסוגים. חמור מכל היה יחסו של סטלין אל חייליו שנפלו בשבי. למרות מספר השבויים שהיה מיליונים אחדים, לא התקבלו החוזרים מן השבי בברכה ובהבנה, כי אם בחשדות ובמעצרים. אנשים אלו "סומנו", ונשלחו לרוב לחינוך מחדש במחנות במזרח. בנו של סטלין, יקוב, היה קצין ארטילריה שנפל בשבי. נאמן לגישתו סירב סטלין להצעות לשחררו עבור שבויים גרמנים בכירים, עד שיקוב נרצח על ידי הגרמנים במהלך נסיון בריחה.

[עריכה] לאחר המלחמה

לאחר המלחמה התפנה סטלין לנקמה באויבים מבפנים. עמים שלמים, כגון ה"וולגה דויטשן" או הטטרים והצ'צ'נים, הוגלו מבתיהם ונשלחו למזרח הרחוק. המדובר במסע אכזרי של טיהור אתני, שזרע את זרעיהן של בעיות אתניות ולאומיות מהן סובלת רוסיה עד היום.

מבחינת יחסי החוץ הפכה רוסיה למעצמה, ובשנת 1949 ערכה את הניסוי הגרעיני הראשון שלה, שהיה ירית הפתיחה במלחמה הקרה.

מבחינה פנימית הציג עצמו סטלין כמנהיג המלחמתי הדגול, שהוליך את ברית המועצות להישג אדיר, הציל אותה מן הגרמנים וניצח במלחמה. הטרור הפנימי נמשך, אך לא הגיע לשיאים אליהם הגיע בשנות השלושים.

[עריכה] מותו

ביום 5 במרץ 1953 מת סטלין משבץ. מותו אפוף מסתורין רב. בלילה ,לפני שהלך לישון, אמר לשומרי ראשו שהם חופשיים. פעולה מוזרה ביותר שכן ידוע שהיה בודק את שומרי ראשו בלילות ומוודא שהם ערניים. בשעות הבוקר המאוחרות היה נוהג סטלין להתעורר אך באותו יום הוא לא קם ומשרתיו חשבו שהוא ישן. בשעות הצהריים עדיין לא נשמע קול מלשכתו ובערב הזעיקו השומרים המבוהלים את חברי הפוליטביורו לביתו. חרושצ'וב הגיע עם בריה ומלנקוב שהיו הבכירים הקרובים ביותר לסטלין באותה תקופה. הם נכנסו לחדר ומצאו אותו שרוע על הרצפה. הם העבירו אותו לספה. מכאן הגרסאות חלוקות, לפי גירסת שומרי הראש, הורה בריה לכולם לעזוב את סטלין בשקט, שהרי זה ברור שהוא ישן. זה תמוה בהתחשב בנסיבות, אדם מבוגר בן 70 שוכב על רצפה שרוי בשתן שלו (לפי התיאורים הרשמיים של שומרי ראשו). רק בבוקר למחרת חזרו חברי הפוליטביורו והזעיקו צוות רופאים. אותן 48 שעות שבהן נמנע מהרודן כל טיפול רפואי ייתכן וחרצו את גורלו. הרופאים ניסו לטפל בו באמצעות עלוקות אך לאחר כמה ימים נאלצו לקבוע את מותו.

מותו של "שמש העמים" (כפי שכונה על ידי חסידיו) גרם לזעזוע רב בעולם הקומוניסטי. פולחן האישיות של סטלין הסתיים רק שנים אחדות לאחר מותו, בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית, בה הוקעו פשעיו בידי ניקיטה חרושצ'וב ב"נאום הסודי". הפצת תוכן הנאום חוללה שבר וזעזוע בקרב הקומוניסטים בעולם.

לאחר מותו זכה סטלין להלוויה ממלכתית מפוארת. מאות אלפים הגיעו להיפרד מהרודן ששלח מיליוני אנשים אל מותם. אלפים אך נהרגו עקב הצפיפות הרבה באותו היום בבית האיגודים המקצועיים. לאחר כמה ימים הוצב ארונו על עגלה שנגררה על ידי סוסים לכיכר האדומה ושם נישאו הספדים לכבודו. בשנים הראשונות שלאחר מותו הייתה גופתו החנוטה של סטלין מוצבת לצד גופתו של לנין במאוזוליאום של לנין במוסקבה. אולם בצעד סמלי לאחר שניקיטה חרושצ'וב צבר מספיק כוח וכחלק מקמפיין הדה-סטליניזציה שלו הוצאה גופתו של סטלין ב-31 באוקטובר 1961 בלילה ונקברה בקבר רגיל בבית הקברות של חומת הקרמלין, שמעליו הונחה מצבה עם פסל בדמותו. במהלך המבצע הקיפו אנשי משטרה את הכיכר האדומה כדי למנוע זעקה ציבורית. יושב ראש הק.ג.ב. באותה עת, אלכסנדר שלפין שעמד בראש המבצע, אמר בראיון כי הוא ממש פחד שסטלין יתעורר ויצעק "מה אתם עושים לי ארורים שכמותכם!". בנוסף הוא אמר כי חרושצ'וב היה חייב לעשות זאת על מנת לבסס את שלטונו שכן מיליונים עדיין העריצו את הרודן המנוח.

לסטלין היו שלושה ילדים:

1. הבכור יעקב, מאשתו הראשונה, נפל בשבי הגרמני ביולי 1941 ונהרג בעת נסיון בריחה ממחנה שבויים,
2. בתו - סבטלנה היגרה לארצות הברית בשנת 1966.
3. בנו הצעיר - ואסילי , נעצר אחרי מות אביו, הוגלה לקזאן ושם נפטר ב-1962

[עריכה] מורשתו ודעותיו

ההיסטוריונים מאמינים כי מדיניותו של סטלין על כל מאפייניה - רציחות, רעב המוני, הגליות למזרח, מחנות עבודה כפויה ועוד - אחראית למיליוני קורבנות בנפש. המספר המדויק אינו ידוע, ונתונים רשמיים לא פורסמו על ידי ממשלת ברית המועצות בשנים שלאחר מותו. יש המעריכים את המספר בין שמונה לעשרים מיליון קורבנות, בהתבסס על מפקדי אוכלוסין שנערכו בשנים 1926 עד 1939.

עם זאת, יש כאלה שרואים אותו עד היום כמנהיג דגול, ותמונתו מופיעה לעתים בהפגנות הן של מפלגות סטליניסטיות והן של לאומנים רוסים ברוסיה המודרנית. עם זאת היחס ההיסטורי המקובל אליו הוא כאל רודן אכזר ורוצח המונים.

[עריכה] סטלין והיהודים

בימיו של סטלין הוקם האזור היהודי האוטונומי ליד הגבול הסיני, אולם הוא אחראי גם לפגיעה בו. יש הטוענים כי האזור הוקם במקום כה נידח מסיבות אנטישמיות.

במהלך מלחמת העולם השנייה שימשה ברית המועצות מקלט לאלפי פליטים יהודים שברחו אליה מפולין. לא היה זה מקלט אידאלי, משום שרבים מהפליטים נשלחו לעבודות כפייה, אך בוודאי שהיה עדיף על החלופה של הישארות בארצות הכיבוש הנאצי, והיה הומני מיחסן של מדינות שסגרו כליל את שעריהן בפני פליטים יהודים.

ייתכן כי סטלין היה אנטישמי, אך יחד עם זאת לא התאפיין בשנאה יוקדת ליהודים כמו זו שהייתה להיטלר. שורשי האנטישמיות שלו נעוצים ככל הנראה בשנות התבגרותו, כאשר ראה את העושר של היהודים לנוכח העוני שהיה נתון בו. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ניהל שני מסעות אנטישמיים, כפי הנראה מתוך פרנויה, שעלו בקורבנות בנפש.

ישנה טענה ספקנית יותר, שלפיה סלידתו של סטלין מהיהדות לא נבעה מאנטישמיות המבוססת על שנאת הזר, אם כי יותר התאפיינה במאבק של האתיאיזם המרקסיסטי בדתות כולן. לא בנמצא דרך לאפיין את סטלין יותר אנטישמי מאשר אנטי-נוצרי: המשטר דאג לשריפת כנסיות וישנם סיפורים רבים, למשל, על פטריארך שנעצר באשמת אנטי-לניניזם-מרקסיזם. סיפור אחר שנודע הוא, ששליחים מטעם השלטון היו הולכים לגני ילדים, ובזמן הארוחות מבקשים מהילדים להתפלל לאלוהים לאוכל, הילדים היו מתפללים לאלוהים ולא מקבלים, אז השליחים היו אומרים להם כעת להתפלל ללנין, הילדים היו מתפללים ללנין ואז היו מביאים להם אוכל : 'לא אלוהים מאכיל אתכם, אלא לנין'. מאבקו הרצחני של סטלין בכל מי שלא הלך בדרכו, מקשה על חוקרים כיום למצוא סממנים של סלידה מבני אדם עקב היותם יהודים, אם כי הפגין אנטי-דתיות (כלומר, אנטי-יהדות) מובהקת. בנוסף, לא מעט אישים בולטים מצמרת השלטון היו יהודים-קומוניסטים/סטליניסטים. חלקם מצאו את מותם, וקשה לעמוד על השאלה אם נהרגו עקב היותם יהודים או בשל החשדנות של סטלין, מפני שעשרות מיליונים לא יהודים נהרגו גם כן.

בשנת 1943 הקימה קבוצה של אנשי רוח יהודים, ביוזמתו של לוורנטי בריה, את "הוועד היהודי האנטי פשיסטי". לוועד זה היה תפקיד תעמולתי חשוב בזמן המלחמה, אולם לאחר המלחמה סר חינו, הן בשל הקשרים שפיתח במדינות המערב, והן בשל החששות מהלאומיות היהודית לאחר הקמת מדינת ישראל. כתוצאה מכך, בשנת 1948 נרצח בתאונה מפוברקת יושב ראש הוועד, השחקן היהודי שלמה מיכאלס, ואנשי הוועד נעצרו, נשלחו למאסר ונרצחו בחלקם ב-1952, במה שנודע כ"ליל המשוררים הרצוחים" (הוצאתם להורג של "הרוגי המלכות הסובייטים"). פעולות אלו לוו במסע הסתה נגד "גורמים קוסמופוליטים", כשהכוונה, כמובן, ליהודים.

בחודש ינואר 1953, בעלילת משפט הרופאים, נעצרו מספר רב של רופאים יהודים והואשמו כי זממו להרעיל את הנהגת המדינה. היה ברור כי לא רק גורל הרופאים עומד על הכף, אלא כי המדובר בתחילת סדרת פעולות אנטישמיות שעלולות להביא לאסון. כפי הנראה, מותו של סטלין שבא כמה שבועות לאחר מכן מנע מסע אנטישמי בהיקף נרחב, שהיה כבר בשלבי תכנון סופיים ולקראת ביצוע.

עם זאת, יש לזכור, כי תמיכתו של סטלין ברעיון הקמת מדינת ישראל איפשרה את ההצלחה בהצבעת האו"ם על תוכנית החלוקה, ואת הקמת המדינה. סטלין אף סיפק נשק למדינה שבדרך. לאחר מותו התאבלו עליו גורמי שמאל בישראל ובעיתון "על המשמר" סוקרו חייו באהדה כולל מודעת אבל על מותו. לאחר שנחשפו כל פשעיו, הסתייגו ממנו אותם גורמים.

[עריכה] לקריאה נוספת

• סיימון סבאג מונטיפיורי סטלין חצר הצאר האדום ,הוצאת זמורה ביתן ויבנה , 2006 .
• אדוארד רדזינסקי, סטלין, הוצאת ספרית מעריב, 2005.
• סלבוי ז'יז'ק (עורך), סטלין - על המטריאליזם ועל הלשון, הוצאת רסלינג, 2003.
• ריצ'רד לורי, האוטוביוגרפיה של סטלין, הוצאת כנרת. זהו מותחן היסטורי, המשלב עלילה מרתקת בדייקנות עובדתית.
• יצחק דויטשר, סטלין-ביוגרפיה פוליטית, הוצאת כתבים. 1951.
• יגאל חלפין , הטיהורים הסטליניסטיים - ממשפטי חברים למשפטי ראווה , הוצאת רסלינג, 2006

[עריכה] קישורים חיצוניים

• הספרים של יוסיף סטלין באתר סימניה

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יוסיף סטלין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יוסיף סטלין

• שמעון גלבץ, "המפלצת מדברת" מאמר על ספרו של ריצ'רד לורי "האוטוביוגרפיה של סטלין" בכתב העת המקוון האייל הקורא.
• ציטוטים מפורסמים של יוסיף סטלין, באתר "בין המרכאות"
• סיימון סבג מונטיפיורי, סטלין – חצר הצאר האדומה, בעברית, באתר כנרת זמורה-ביתן דביר

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ תאריך הלידה המובא הוא על־פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. על־פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג בגאורגיה וברוסיה בתקופת הולדתו של סטלין, תאריך לידתו הוא 6 בדצמבר 1878. שנים רבות היה מקובל כי תאריך לידתו הוא 21 בדצמבר 1879 (9 בדצמבר על־פי הלוח היוליאני), אך גילוי רישומי הלידה המקוריים של סטלין הפריכו הנחה זו.

הקודם: ולדימיר איליץ' לנין

שליטי ברית המועצות

הבא: גאורגי מלנקוב

שליטי רוסיה

נסיכי קייב | נסיכי ולדימיר | נסיכי מוסקבה | צארים של רוסיה | קיסרי רוסיה | שליטי ברית המועצות | נשיאי הפדרציה הרוסית

ולדימיר לנין | יוסיף סטלין | גאורגי מלנקוב | ניקיטה חרושצ'וב | ליאוניד ברז'נייב | יורי אנדרופוב | קונסטנטין צ'רניינקו | מיכאיל גורבצ'וב