פול ריינו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פול ריינו (Paul Reynaud) (15 באוקטובר 1878 - 21 בספטמבר 1966) היה מדינאי צרפתי, שימש כראש הממשלה האחרון של הרפובליקה השלישית, לפני הכיבוש הגרמני ועלייתו של המרשל פטאן לשלטון בממשלת וישי.
תוכן עניינים |
[עריכה] קריירה מוקדמת
ריינו נולד בשנת 1878 למשפחה כפרית. הוא למד משפטים, ולאחר קריירה מצליחה כעורך דין השתלב בפוליטיקה הצרפתית, בימים הסוערים וההפכפכים של הרפובליקה השלישית. לראשונה נבחר כחבר בית הנבחרים בשנת 1914, ובשנות השלושים של המאה ה-20 החל לשמש כשר במשרות שונות, לרבות שר המושבות בממשלתו של פייר לאוואל בשנים 1931 - 1932. בשנת 1938 נמסר לידיו תיק האוצר. ריינו, ימני בהשקפת עולמו, הפך רבות מן הרפורמות הכלכליות שיצרה ממשלת "החזית הלאומית" של לאון בלום, על מנת להביא את המשק הצרפתי לרמת יעילות שתאפשר לו להתמודד עם המשק הגרמני המתחמש והולך לקראת המלחמה.
מזה זמן רב היה ריינו בצרפת, כוינסטון צ'רצ'יל באנגליה, ער לסכנה שאותה ייצג משטרו של אדולף היטלר בגרמניה. ריינו היה בין היחידים שתמכו בגנרל דה גול, שקרא להקים צבא המבוסס על דיוויזיות שריון ניידות, במקום התפיסה הנייחת שאותה ייצג קו מאז'ינו. קולם של השניים לא נשמע, והתפיסה האסטרטגית הצרפתית הוסיפה להיות תפיסה מיושנת ומאובנת, המתאימה ללוחמת חפירות נוסח מלחמת העולם הראשונה.
[עריכה] ראש ממשלת צרפת
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה התערער מעמדו הפוליטי של ראש הממשלה אדוארד דלאדייה, שנמנה עם האחראים העיקריים לכניעה להיטלר בועידת מינכן, וב-21 במרץ 1940 החליף אותו ריינו כראש הממשלה.
ממשלתו של ריינו הייתה מורכבת מגורמים רבים. ביניהם קולות לוחמניים כז'ורז' מאנדל, אך גם תבוסתנים רבים. ממשלתו הייתה כה חלשה עד כי כבר ביומה הראשון יצאה מהצבעת אי אמון כמנצחת, אך על חודו של קול אחד. ריינו עצמו היה נתון להשפעתה ההרסנית של חברתו לחיים, הלן דה פורט, שהשקפתה הייתה תבוסתנית, ועשתה רבות מאחורי הקלעים כדי למנות את התומכים בדעותיה.
בהתמנותו לראשות הממשלה בתקופת מלחמה, ראה עצמו ריינו כתואמו של צ'רצ'יל וכממשיכו של ז'ורז' קלמנסו. ב-28 במרץ טס ללונדון, ושם חתם על הסכם עם הממשלה הבריטית (אז עדיין בראשותו של נוויל צ'מברליין), שלפיו לא יחתום אף אחד מן הצדדים להסכם על הסכם שלום נפרד עם גרמניה - הסכם שבבוא העת יעמוד במבחן קשה.
[עריכה] המתקפה הגרמנית על צרפת
ב-10 במאי 1940 פתחו הגרמנים במתקפתם על צרפת. ריינו נשא נאום נמלץ לאומה, שבו הצהיר כי "הצבא הצרפתי שלף חרבו מנדנה". בפועל היו לריינו חששות חמורים ממצבו של הצבא, ומיכולתו של העומד בראשו, הגנרל מוריס גמלאן, לעמוד בראשו של צבא מודרני במלחמה. חששות אלו התאמתו במלואם.
הצבא הצרפתי נשען על דוקטרינה מיושנת של הגנה נייחת, ומשנפרץ הקו, במתקפת שריון מבריקה דרך יער הארדנים, קרס הצבא. לאחר ימים ספורים של לחימה, משחצו הגרמנים את נהר המאז באזור העיירה סדאן (שם הביס צבאו של ביסמרק את צבאו של לואי נפוליאון ב-1870, בראשונה מבין שלוש ההתנגשויות הגדולות בין צבאות גרמניה וצרפת בתקופה המודרנית), יכלו להתקדם בכל כיוון - להכות בדיוויזיות המחזיקות בקו מאז'ינו מאחור, לפנות לעבר פריז או להתקדם לעבר הים, ולכתר את הכוחות הבריטיים והצרפתיים המחזיקים בקו שבין המבקע הגרמני ובין הים.
ריינו היה מהיר להסיק מסקנות. ב-15 במאי טילפן אל צ'רצ'יל והודיע לו כי הקו הצרפתי נפרץ, וכי צרפת נחלה תבוסה. צ'רצ'יל ניסה להרגיעו, אך התרשם כי הוא "ממוטט לגמרי". ראשי הצבא הצרפתי, וביניהם גמלאן, לא הבינו את עוצמתה של לוחמת ה"בליצקריג", והיו רגועים יותר, אך צ'רצ'יל חש כי עליו לעמוד באופן אישי על המצב, וטס לפריז באותו היום.
בשלב זה הופצו שמועות שלפיהן ממשלת צרפת עוזבת את פריז, אשר הגיעו לשיא ב-16 במאי, דבר שגרם לריינו לשאת נאום בבית הנבחרים, שבו הודה כי אכן המצב חמור, ודורש נקיטת אמצעים נואשים, אך עדיין לא אבדה כל תקווה.
באותו היום נפגש עם צ'רצ'יל. בפגישה זו הודה הגנרל גמלאן כי עם פריצת הקו אין לצרפת עתודות אסטרטגיות שיכולות להכות את הדיוויזיות הגרמניות, ואלו יכולות לעשות עתה ככל העולה על רוחן. צ'רצ'יל רצה לחזק את ידי הגורמים הלוחמניים בממשלת צרפת התבוסתנית, ונפגש עם ריינו שוב בדירתו הפרטית. בפגישה זו הורה צ'רצ'יל על משלוח עשר טייסות קרב נוספות לסייע לכוחות הצרפתיים הנסוגים. באותו ערב שידר שוב ריינו נאום לאומה, ומאושש מהבטחתו של צ'רצי'ל הכריז כי ממשלת צרפת לא עזבה ולא תעזוב את פריז, וכי השמועות מתייחסות אך למבקע מקומי בקו, אשר ייסתם במהרה.
ב-17 במאי החליט ריינו לפטר את הגנרל גמלאן ולמנות במקומו את הגנרל מקסים וייגאן. כן קרא לשגריר צרפת בספרד, המרשל אנרי פיליפ פטאן, גיבור מלחמת העולם הראשונה. שני המעשים היו שגיאות הרות גורל. לא היה בכוחו של וייגאן לשנות את המצב, ולהציל את כוחות צרפת, והזמן שחלף בהעברת הפיקוד היה קריטי מבחינת הכוחות בשטח, וגרם לשיהוי הרה גורל במגננה הצרפתית. מבחינה מדינית היה וייגאן תבוסתן, ומתנגד למדיניותו של ריינו. המרשל פטאן היה אף הוא בעל עמדה משלו, והבאתו גרמה לשינוי המדיניות ממדיניות לוחמנית שאותה ניסה ריינו לנהל, למדיניות תבוסתנית.
ב-21 במאי נשא ריינו נאום בסנאט, שבו אמר כי המצב קשה, אך צרפת תמשיך להלחם. בשלב זה עדיין תלה תקוות במתקפה אחרונה שהבטיח לו וייגאן. באותו היום ביקר צ'רצ'יל שוב בפריז, ומצא כי ריינו מחוזק וכי תוכנית וייגאן יכולה למנוע את התבוסה. המתקפה שבוצעה בפועל ב-22 במאי הייתה מתקפה סמלית ביותר, וכמעט שלא גרמה נזק לצבא הגרמני. בשלב זה היו כוחות צרפתיים רבים, וכן חיל המשלוח הבריטי בראשות לורד גורט מכותרים כשגבם אל הים. תוכנית וייגאן נכשלה.
ב-25 במאי היה ברור כי המלחמה אבודה. גברו הקולות בממשלת ריינו הקוראים לכניעה, על מנת להציל את מה שנותר מצרפת. וייגאן, פטאן, הנשיא הצרפתי אלבר לברן, ומאחורי הקלעים דה פורט, פילגשו של ריינו, קראו כולם לכניעה, שמשמעה הפרת ההסכם עם בריטניה שעליו חתם ריינו ב-28 במרץ.
לאחר פינויים של הכוחות הבריטיים בדנקירק, שהסתיים ב-5 ביוני, נראה כי צרפת לבדה במערכה, וכי אבדה כל תקווה. ב-12 ביוני הזמין ריינו את צ'רצ'יל לדון בשאלת השלום הנפרד, וזאת לאחר שלא עמד בלחצי התבוסתנים בממשלה. צ'רצ'יל חיווה דעתו כי יש להילחם עד הסוף. בהשראתו של דה גול נוסחה הסכמה על איחוד של בריטניה וצרפת, על מנת שממשלת צרפת תמשיך להיות שותפה במלחמה, באמצעות הצי והמושבות שמעבר לים, במקרה שצרפת היבשתית תיכבש כולה. ריינו כינס את ממשלתו לדון בהצהרת האיחוד, אך בשלב זה לא עמד בלחצים, ולא הביא את ההצהרה אף להצבעה. בנסיבות שנוצרו לא נותר בידי ריינו אלא להתפטר, והוא הודיע לכך לנשיא לאבראן. זה קרא למרשל פטאן והורה לו להרכיב ממשלה. אחרון המכשולים לכניעה הצרפתית במלחמת העולם השנייה הוסר.
[עריכה] לאחר התפטרותו
ב-28 ביוני היה ריינו מעורב בתאונת דרכים, שבה נהרגה פילגשו האהובה הלן דה פורט. לאחר התאונה הצליח ריינו להימלט מאזור הכיבוש הגרמני, לצרפת של וישי, שהייתה בשליטת המרשל פטאן.
זמן קצר לאחר מכן נעצר בפקודתו של פטאן, ובפברואר 1942 הועמד למשפט, ביחד עם אנשים נוספים כלאון בלום, באשמת בגידה. באוקטובר 1942 הוסגר לגרמנים. הוא שהה בבתי כלא גרמניים עד תום המלחמה, ושוחרר רק בשנת 1945.
לאחר המלחמה חזר אל הפוליטיקה, היה חבר בית הנבחרים, והיה ממתנגדיו של דה גול כאשר זה הקים את הרפובליקה החמישית. פעיל בתחום הציבורי עד לגיל מאוחר, היה מבין התומכים ברעיונות איחוד אירופה.
מבחינה אישית שיקם ריינו את חייו לאחר המלחמה, ונישא שוב בשנת 1949. על אף גילו המתקדם (בן 71 כשנישא) הביא לעולם עוד שלושה ילדים בטרם נפטר בשיבה טובה בשנת 1966.
[עריכה] לקריאה נוספת
אליסטר הורן, כך נפלה צרפת, הוצאת מערכות, 1971.
